<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית חמישי שער שלישי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
חרסים הבולעים יין הרבה עד שכששורין אותן במים פולטין את יינן, אם בלעו יין [נסך] הרי הן כיין נסך, ואסורים אפילו בהנאה. [והוא הנקרא חרס הדריאני. החרצנים והזגים של גוים, לחים אסורין ואפילו בהנאה], יבשים מותרים ואפילו באכילה. אלו הן לחים כל שנים עשר חדש, יבשים לאחר שנים עשר חדש, שמרים של יין נסך אע"פ שיבשו ועברו עליהן שנים עשר חדש אסורין. תמדן והוציא מהן יינן כל שנים עשר חדש אסורין, לאחר שנים עשר חדש מותרין. חמץ בהם את העיסה, כל שנים עשר חדש הפת כולה אסורה שהטעם אינו בטל ואפילו באלף. בד"א בשמרים שתמדן אבל לא תמדן אפי' לאחר שנים עשר חדש אסורים, ואוסרין כמו שבארנו. תמצית היין שנקרש על גבי דפני החביות והקנקנים, נהגו בו היתר ואפשר כל שנתייבש כל כך, כבר כלה כל לחלוחית יין שבו, ומעתה כעפר בעלמא הוא ומותר. ומעשים בכל יום שמשתמשין בכלים של גוים לאחר מלוי וערוי ואין מקלפין אותן התמציות הנקרשות על דפניהם. והנח להם לישראל אע"פ שאינן נביאים בני נביאים הן.
חומץ של גוים שהיה תחלתו יין [אסור] שאע"פ שהחמיץ, לא נסתלק איסורו ממנו. [חומץ שלנו אע"פ שנגע בו גוי, ושכשכו אינו נאסר שאין דרכן לנסך חומץ]. איזהו חומץ כל שעמד שלשה ימים לאחר שנמר ריחו והתחיל להתחמץ. ויש מגדולי ישראל שהחמירו בו מפני שאין אנו בקיאין בחומץ, יש יין שנראה כחומץ ואינו אלא יין שלא נתבשל בענביו כל צרכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ויראה לי שאם מבעבע כשמשליכין ממנו על הארץ חומץ גמור [הוא], שהחומץ מבעבע על הקרקע ולא היין. הבוסר אין בו משום יין נסך שאין מנסכין בו ולא אסרו בוסר אלא יין. ויש מגדולי החכמים שחוששין, ואין דבריהן מחוורין. בוסר של גוים יראה לי שבמקום שיש [שם] יין לבן אם דמי היין קלים מן הבוסר, הנמכר ממנו בחנות [לפני החנוני] אסור, חוששין שמא ערב יין בתוכו, אבל הבא מחבית גדולה או [שבא] מן האוצר, מותר שאין מערבין בו כי אם לשעה שלא יתקלקל. היו דמי היין יקרים מן הבוסר, מותר שאין מערבין היוקר בזול, ובמקום שהיין הלבן אינו מצוי, בין כך ובין כך מותר.
<h2>דף ל.</h2>
יין מבושל שלנו שנגע בו גוי, אין בו משום יין נסך שאין מנסכין כן. אי זהו מבושל, כל שהרתיח נעשה מבושל, וכן קבלת הגאונים ז"ל. ויש מי שאומר שאין קרוי מבושל עד שיתמעט ממדתו על ידי בשולו, ויראה לי שאי איפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה כל שהוא. וקבלת הגאונים ז"ל תכריע. אלונתית שלנו שנגע בה גוי אין בה משום יין נסך, וכן יינומלין. אי זו היא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. אלונתית של גוים הבאה מן האוצר מותרת, בידוע שלא עירב בה יין עדיין, [שאין מערבין] עד [שעה] שהוא שותה או שהוא מוכר בחנות כדי שלא תתקלקל. יינומלין יין דבש ופלפלין והוא הנקרא קונדיטון. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בשנותן בתוכו שליש דבש ושליש פלפלין. ואפילו לא נתנו בו דבש, כל שנתנו בו שליש פלפלין נשתנה טעמו הרבה ואין בו משום יין נסך. ויראה לי שאפילו בפחות משליש, טעמו משתנה הרבה, ולא אמרו שליש דבש ושליש פלפלין להטעינו כן, אלא שאמרו אי זהו יינמלין, ואמרו שהוא אותו משקה שהורגלו לתת בו שליש דבש ושליש פלפלין. בד"א בנותן בו דבש עד שמשנה טעמו, אבל אם נתן בו מעט דבש, יש בו משום יין נסך, ואע"פ שאין מנסכין אותו על גבי המזבח [אפי' הכי] הגוים אינם נמנעין מלנסכו בכך, שלא כל הנאסר למזבח נאסר להם, שכן מחוסר אבר יש להם ודוקין שבעין אין להם. וכן אע"פ שנתן בו מעט שאור יש בו משום יין נסך. ומכל מקום יינומלין שהרתיחו על גבי האש כדרך שעושין עכשיו, מותר, לא יהא גרוע מיין מבושל.
יין מזוג יש בו משום יין נסך, ומי שהורה שאין בו משום יין נסך, לא נראו דבריו. כמה [מים] יהיו במזיגתו ויקרא יין, יש מי שאומר בשאין בו יתר משלשה חלקי מים אבל יתר מכאן אין זה יין, ואע"פ שטעמו טעם יין, אין טעם יין אלא [טעם] חומץ בעלמא. ויש מי שאומר כל שטעמו טעם יין, יש בו משום יין נסך ולא ירדו לשיעורין אלו אלא במתמד בשמרים בלבד. ויש מגדולי החכמים שהתיר אפילו יין של גוים [שנפל] לתוך ששה חלקי מים, [שהיין] נותן טעם לפגם הוא בתוך מים מרובים כל כך, וכמו שיתבאר בשער דיני התערובות. המתמד ונתן מים במדה, בין שמתמד בשמרים, בין שמתמד בזגים וחרצנים, אם עצר אותם בגלגל ונתן שלשה ויצאו שלשה וחצי, אין כאן יין אלא טעם בלבד וחמוץ בעלמא הוא. נתן שלשה ויצאו ארבעה, הרי זה יין גמור. לא עצר אותם בגלגל אלא ברגל, לעולם יש בו משום יין ואפילו לא מצא כדי מדתו, פעמים שהיין יוצא והמים נבלעים בשמרים ובזגים וחרצנים, ופעמים לאחר דריכת הרגל ימצאו בגת גרעיני ענב שלא נסחטו כל עיקר.
